במחקר עוקבה פרוספקטיבי, שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Diabetes Care, החוקרים ביקשו לבדוק האם השימוש בתרופות ממשפחת מעכבי SGLT2, הגורמות לגלוקוזוריה ועלולות לגרום לזיהום ולדלקת בסביבת העורלה, מעלות את הסיכון לפימוזיס (phimosis) בהשוואה לשימוש באגוניסטים לרצפטור ל-GLP-1.
עוד בעניין דומה
החוקרים איתרו גברים מבוגרים עם סוכרת סוג 2 שטופלו במטפורמין (Metformin) - 32,486 שהחלו טיפול במעכבי SGLT2i ו-14,793 שהחלו טיפול באגוניסטים לרצפטור ל-GLP-1, בדנמרק בין השנים 2016 ל-2021, עם חציון מעקב של ארבע שנים (מקסימום שמונה שנים).
ניתוח הנתונים התבסס על עוקבה של משתמשים חדשים בשיטה של "השוואה פעילה" (active-comparator new-user cohort), תוך שימוש ב-IPTWי(inverse probability of treatment weighting) לאיזון משתני הרקע. החוקרים העריכו את הסיכון המצטבר לפימוזיס ואת יחסי הסיכון לאורך זמן, בהתבסס על מאגרי מידע רפואיים לאומיים.
מתוצאות המחקר עולה כי הסיכון לפימוזיס גבוה יותר בקרב המשתמשים במעכבי SGLT2. לאחר שנה של טיפול, הסיכון לפימוזיס היה 0.9% בקרב משתמשים חדשים במעכבי SGLT2 לעומת 0.5% בקרב משתמשים חדשים באגוניסטים לרצפטור ל-GLP-1 (יחס סיכון 1.88, רווח בר סמך 95%, 1.43-2.47).
לאחר שמונה שנות מעקב, הסיכון המצטבר לפימוזיס הגיע ל-4.8% בקרב המשתמשים במעכבי SGLT2 ול-3.6% בקרב המשתמשים באגוניסטים לרצפטור ל-GLP-1 (יחס סיכון 1.36, רווח בר סמך 95%, 1.14-1.61).
החוקרים סיכמו כי טיפול במעכבי SGLT2 היה קשור לעלייה כמעט פי שניים בסיכון לפימוזיס שנה לאחר תחילת הטיפול בקרב גברים עם סוכרת סוג 2, בהשוואה לטיפול באגוניסטים לרצפטור ל-GLP-1. גם לאחר שמונה שנות מעקב נותר סיכון מוגבר, דבר המצביע על קשר מתמשך בין השימוש במעכבי SGLT2i לבין סיכון מוגבר לפימוזיס.
מקור:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/40737110/
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות